שיגוע של כל מי שצריך, עד שתהיה לנו תשובה למה הכוונה ש: "זה בטיפול"
הנגשת מידע לגבי כל מה שרצית לדעת על מה ש"מגיע לך" – איך שנוח לך, מתי שנוח לך
הגשת ערעור על דוח תנועה שקיבלת, למרות שיש לך תג חניה (גם אם עוד לא קיבלת אותו)
בירור איפה תקועה המיטה המתכווננת שאושרה לך לפני חודשיים...
ליווי בפועל עד שכל מה ש"מגיע לך" מאגף השיקום באמת יגיע
מיפוי והשלמת פערים בין מה ש"מגיע לך" למה שבאמת חסר לך – והובלת המענים מקצה לקצה
סיירת ניירת מסייעים ללא תשלום
לנשות ואנשי כוחות הבטחון
(צה"ל, משטרת ישראל, שירות הבטחון הכללי והמוסד)
שנפגעו בגוף/בנפש בפעילות מבצעית במלחמת 'חרבות ברזל'.
בנוסף, אנחנו מסייעים לחיילות וחיילים בודדים בסדיר ובמילואים בכל נושא.
אבל למה בכלל צריך אותנו?
באופן כללי, שיטת מיצוי הזכויות במדינת ישראל לא-אוטומטית (ברובה).
כלומר, מי שנקלע למצב שבו הוא זקוק לזכויות כדי לתמוך במצבו,
צריך להיות בעל הכישורים והיכולות הבאים:
אקטיביות
בקיאות בשפה העברית
התמצאות במערכות גדולות
יכולות טכנולוגיות
גישה למחשבים
ולתיבת דוא"ל
הרגלי שימוש בממשקים דיגיטליים
למה לוחמים
צריכים להילחם בבירוקרטיה?
שאלה מצוינת. זה לא צריך להיות ככה.
יש המון דרכים לקצר הליכי בירוקרטיה, אבל זו המציאות ולצערנו, אפילו הגיבורים האלה, צריכים לצאת למאבק עיקש כדי לקבל סל זכויות בסיסי ביותר, בניסיון לחזור למסלול חיים תקין עד כמה שאפשר.
מכיוון שחשוב לנו שהמדינה תישאר זו שנושאת באחריות לאירוע, סיירת ניירת לא פותרים את הבעיות עם משאבים חיצוניים אלא דרך מוסדות המדינה.
איך?
יוצרים קשר ישיר עם כל מי שצריך, כדי לקדם כל מה שצריך, כמה שיותר מהר. פשוט לוקחים מהלוחמים את הווג'ע ראס וסופגים בעצמנו (באהבה) שעות של מוסיקת המתנה.
לשמחתנו, כל משרדי הממשלה, הגופים והמוסדות השונים – רתומים ומסייעים לנו במקום.
ממש ככה.
לצערנו, הגוף היחיד שאנחנו לא מצליחים להסתייע בו ומהווה חסם בירוקרטי אדיר – הוא אגף השיקום.
ממש ככה.
בדרך כלל, סל הזכויות של נשות ואנשי כוחות הבטחון נגזר מאחוזי הנכות שקובעת וועדה רפואית. אבל אלפים מפצועי 'חרבות ברזל' לא מסוגלים עדיין לגשת לוועדה רפואית, וכדי לקבל סל זכויות בסיסי, הם מנווטים חודשים ארוכים בסבך בירוקרטי, הכולל מילוי טפסים, ניהול מידע בין רשת מסועפת של עשרות גורמי מקצוע, תיאומי תורים ועוד.
כדי לנסות ולהקל על לוחמי 'חרבות ברזל', אגף השיקום, שפועל תחת משרד הבטחון, יצר "מסלול ירוק" של סל זכויות מצומצם, אוטומטי בחלקו. בפועל, זה סלצ'יק מצומצם, שדורש המון התעסקות, למידה עצמאית, התעקשות, שימוש בשיטת "מצליח", אי בהירות, ומלחמה של ממש.
מי שגם מבקשים הכרה כפוסט טראומתיים נאלצים לשלם מכיסם הוצאות עתק על טיפולים שמעבר לסלצ'יק של המסלול הירוק – מבלי להיות בטוחים שעלותם תוחזר להם לאחר ההכרה.
מי שלא מודע לזכויות, או שאין לו את משאבי הזמן, הידע, המוטיבציה והיכולת לנצח ביד רמה על התהליך הזה, לא מקבל את המעטפת לה הוא זקוק להשתלבות תקינה ועצמאית בחברה.
לצערנו, המענה של אגף השיקום בנוי באופן שמצריך המון המון המון בירוקרטיה.
הפרוייקטים שלנו
מה אנחנו עושים כדי לנצח את הבירוקרטיה ולהכניס את הלוחמים למסלול השיקום
רוצה לעזור?
גם אם אין לך עדיין רעיון איך להתנדב, אפשר פשוט להשאיר לנו פרטים – ונחשוב ביחד:
